• לקריאת המאמר ותגובות בפייסבוק

• לדף הצמח באתר

צמח השבוע הנוכחי הוא ההוכחה הניצחת לכך שקנה מידה זה הכל. מדוע? כי כאשר מין מקבל את השם גדול-פרחים (גרנדיפלורה) אנחנו מצפים... ובכן... לראות פרחים גדולים. הפרחים של הלינדרניה, לעומת זאת, הם גדולים בצורה *יחסית*. יחסית למה אתםן שואליםות? אז בואו נגיד שהם גדולים יחסית לגרגר תירס. לא בדיוק מה שהיינו מצפים אבל זה מה יש ועם זה ננצח.

מצד שני, הצמח הזה גם מוכיח שהגודל לא בהכרח קובע ולמרת שהפרחים אינם גדולים הם מגיעים בשפע כזה שמי בכלל שם לב שמדובר בפריחה קטנטנה.

אבל בואו נחזור אחורה לרגע ונדבר על הצמח עצמו: לינדרניה גרנדיפלורה הוא צמח זוחל ממשפחת הלועניתיים הגדל במקורו באזורים לחים עד רטובים בדרום-מזרח ארצות הברית, מפלורידה ועד ג'ורג'יה. זהו צמח נשיר מותנה עמיד לקור קיצוני (עד מינוס 17 מעלות צלזיוס) המסוגל להתמודד היטב גם עם חום עז ולחות גבוהה.

ברוב אזורי הארץ יש לצפות כי הוא יהיה ירוק עד אך תיתכן נשירה בחורף קר במיוחד, מהסוג שכבר לא ממש רואים פה. פרחי הלינדרניה הם לועניתיים קלאסיים ועל אף דמיונם השטחי מבחינת הצבעים והצורה הכללית לסיגל בנקסיי (מה שמכונה בארץ סיגלית אוסטרלית או סיגל קיסוסי, השם הראשון מתאר צמח שאינו קיים והשני סתם שגוי) אין ביניהם שום קשר בוטני.

אנחנו מגדלים את הלינדרניה מזה כשנה ולמיטב זכרוננו, או יותר נכון למיטב זכרוני כי לא שאלתי אף אחד אחר, הצמח התחיל לפרוח באביב המוקדם ולא הפסיק לשנייה אחת מאז. יתרה מכך- ככל שנתנו לצמח לגדול יותר בעציץ כך התגברה עוצמת פריחתו עד כדי כיסוי כמעט מוחלט של הצמח בפרחים קטנים וסגולים. אני כותב את הפוסט הזה באמצע דצמבר, אם כי מדובר בדצמבר חם למדי, והצמח עדיין פורח בשיאו.

לינדרניה גרנדיפלורה הוא צמח מעולה לכיסוי שטחים מוצלים בסביבה לחה עד רטובה. מצויין בשולי בריכות, בין אבני מדרך או לייצוב המדרון בנחל שזורם לכםן מאחורי הבית, אותו נחל שמגיע מפסגת ההר המושלג שמתנשא מעל הכפר שלכםן ונשפך לאגם במורד השביל.

זהו צמח מהיר גידול ביותר המשריש במפרקים ויוצר כיסוי שטח אבסולוטי שמקשה על נביטת עשבייה. מצד שני, שורשיו שטחיים למדי, כיאה לצמח מסביבה רטובה, והוא אינו מתרבה משלוחות תת-קרקעיות או מזרעים כך שאין חשש שהוא יהפוך להיות מטרד בגינה (מה גם שהוא לא יוכל לשרוד רחוק מטפטפות). העלווה הירוקה קשיחה יחסית ולבובה מעט ויכולה לעמוד בדריכה קלה ביותר, כך שהצמח יסתדר מעולה עם בעלי חיים שיחצו את הגינה אבל אינו מיועד שישחקו עליו כדורגל. לאחר שנשתל הצמח אינו דורש כל תחזוקה מלבד השקייה סדירה והוא יגדל בשיאו לגובה של 5 ס"מ בערך.

נסו לשלב אותו גם במסלעות מוצלות או כצמח הנשפך מקירות וחומות מתחת לעצים, לדעתנו לא תתאכזבו.

• לקריאת המאמר ותגובות בפייסבוק

• לדף הצמח באתר

צמח השבוע הפעם הוא עוד אחד מהצמחים האלה שאנחנו לא מגדלים בקנה מידה רחב מאד, הם לא הבסט-סלרים שלנו וכנראה שלא תראו אותם ממלאים כיכרות תנועה בזמן הקרוב, אך מאחר ומדובר בצמח טוב למדי שמשום

מה קצת נעלם מעין הציבור נראה לי שכדאי להאיר עליו זרקור ולפרסם את שמו ברבים.

ליזימכיה (או ליסימיכה, כמו שהסוג רשום בחלק מהמקורות היום) הוא סוג בן 190 מינים בערך במשפחת הרקפתיים ותפוצתו רחבה בחצי הכדור הצפוני, ממזרח אסיה ועד מערב ארצות הברית. בארץ יש לסוג נציג בודד, ליסימכיה מסופקת, שלו פרחים ורדרדים ולא צהובים כמו לרוב המינים בסוג. באתר "צמח השדה" המוקדש לצמחיית הבר של ארץ ישראל כותב דרור מלמד: "שם הסוג, Lysimachia, הוא שם יווני עתיק יומין, ככל הנראה על שמו של מלך תראקיה, ליסימאכוס, אשר גילה את הצמח. עם הזמן היטשטש מקור השם והמתרגמים טעו לחשוב כי מקורו במילים היווניות lusi - "רפוי", machi - "עימות", "מאבק" ולפיכך תרגמו את שם הצמח ל"רפיון העימות" (מעין סיום העימות) - Loosestrife, המשמש באנגלית לשיום מיני ליסימכיה ושנית, אף שאין קשר בין שם זה לתכונות הצמח."

המין שבו אנחנו עוסקים היום, ל. צפופת-פרחים, מגיע מדרום-מזרח אסיה ומתת היבשת ההודית, מסין, דרך ויאטנאם ובהוטן ועד הודו. הזן "אאוטבק סאנסט"הוא זן ותיק מאד, איפשהו מתחילת שנות ה90, והוא מהווה חלק מסדרת "סאנסט" של הצמח, סדרה הכוללת מספר זנים בעלי גיווני עלווה שונים שרובם לא מצוי כיום בארץ.

ליסימכיה "אאוטבק סאנסט" הוא צמח מעולה למיכלים תלויים, כצמח נשפך בעציצים משולבים, ככיסוי קרקע בקנה מידה, לגיוון צבעי עלווה או בשולי בריכות מוצלות. זהו צמח עמיד למדי שנראה מצויין כל השנה בתנאי צל גם בשפלה ובמישור החוף למרות שמתאים בעיקר לאיזורים קרירים וקרים.

ליזימכיה "אאוטבק סאנסט" הינו צמח אוהב לחות שאינו מסתדר היטב עם יובש ויש לוודא כי האדמה שלו לחה בצורה קבועה. מינים אחרים בסוג מגודלים כצמחי בריכה/ מזרקות דקורטיביות ושווה לבדוק גם את התאמתו של צמח זה לתנאי בוץ.

אחד היתרונות הגדולים של הצמח הוא יכולתו להאיר מקומות מוצלים באמצעות עלווה צהובה-זוהרת, כזו שנדיר יחסית למצוא בתנאי צל. צבע העלווה משתנה עם עונות השנה, כלומר בעונה החמה הוא צהוב-שארטרז (כן, יש צבע שארטרז, חפשו את זה באינטרנט. גיליתי היום, בזמן המחקר לפוסט הזה, שהשם של הצבע בעברית הוא "תרוג" וזאת על שם דמיונו לצבע האתרוג) וכאשר הטמפרטורה יורדת בחורף העלים מקבלים גוון נחושת יפהפה. הפריחה יפה, צהובה עם מרכז אדום, ומגיעה בגלים בין האביב לקיץ, אך על אף שהצמח פורח בצורה נאה אני ממליץ להתייחס אליו כאל צמח עלווה, הן כי הפריחה אינה ממושכת מאד והן כי העלווה נהדרת כל כך.

כמו כן, יש לציין את הקונטרסט הנהדר של העלים הצהובים עם הגבעולים האדומים, עובדה אשר אינה בולטת מרחוק אבל מספקת מאד מקרוב.

קצב הצימוח מהיר למדי והצמח מגיב מעולה לגיזום בכל עונות השנה. נחשב למתפשט באמצעות השרשה במפרקים אך ללא חשש של פולשנות. יכול, מבחינה תיאורטית לפחות (שכן אני מעולם לא ראיתי זאת) להפיץ את עצמו

גם באמצעות זרעים אך אלה יצאו שונים מצמח האם וככל הנראה יהיו בעלי עלווה ירוקה.

כצמח בעל עלווה בהירה הוא ייראה נהדר ליד צמחי צל בעלי עלווה כהה, למשל סיגל לברדור, איוגה "קטלינז ג'איינט" ובגוניות שונות.

• לקריאת המאמר ותגובות בפייסבוק

• לדף הצמח באתר

צמח השבוע הפעם הוא אחד שהתחלנו לגדל רק השנה, מסיבות לא ברורות (הסיבה המרכזית היא שאי אפשר לגדל את כל הצמחים אבל גם מחוסר תשומת לב שלנו) אבל הוא ממש לא צמח נדיר בגינון בישראל. אז למה אני כותב עליו פה? בעיקר כי זה צמח ממש טוב שהוכיח את עצמו לאורך זמן בגינון הישראלי אבל בגלל משך הפריחה הקצר-יחסית שלו הוא לא נפוץ במשתלות המכירה כמו שהיינו מצפים, שכן למרבה הצער קונים רבים משתמשים קודם כל בעיניים ורק אז בשכל כאשר הם רוכשים צמחים לגינה וצמח כזה, שאינו פורח במשך רוב השנה, פשוט לא מצליח למשוך מספיק תשומת לב.

דרוזנטמום, וסלחו לי נא שבמאמר זה אני משתמש בשם המדעי ולא בזה העברי, הוא סוג בן 120 מינים בערך במשפחת החיעדיים, אותה משפחה שאליה משתייכים סוקולנטים משתרעים מפורסמים אחרים כמו דלוספרמה ונציץ.

המקור של מין הספציפי שבו אנו עוסקים היום, ד. פלוריבונדום, אינו ברור לחלוטין. ישנן שתי השערות לגבי מוצאו: הראשונה היא שהוא מגיע מאזורים חופיים בסביבת קייפטאון (בדרום אפריקה, כמובן) והשנייה היא שהוא מגיע מאיזור הקארו, כלומר מעט צפונית לקייפטאון בסביבה מדברית או מדברית-למחצה. הסיבה לבלבול הוא שנמצאו צמחים דומים מאד גדלים במקומות אלו אך ככל הנראה מדובר במינים שונים בסוג דרוזנטמום ולא באותו המין המאכלס שתי נישות אקולוגיות. העדכון האחרון בנושא שהצלחתי למצוא הוא משנת 2003 כך שייתכן שנמצא כבר פתרון לסוגיה הזו בשני העשורים שעברו מאז אבל מצד שני ייתכן גם שלא... אנחנו, בכל מקרה, מתייחסים לצמח כאל כזה המסוגל להתמודד גם עם מדבר וגם עם חוף ולעזאזל עם השיוך הטקסונומי. פרועים ומשולחי רסן, כבר אמרנו?

פירוש השם דרוזנטמום ביוונית הוא פרח-טל (דרוזוס=טל, טמום=פרח) וזאת כי עלי הצמח נראים כנוטפים טיפות טל. ניכר ששמו העברי של הצמח הוא הלחם של תרגום ושל מצלול, כלומר חיבור המילה טל (תרגום)+ הסיומת "מון" שהיא הגרסה העברית של הסיומת היוונית/לטינית "מום" (לדוגמה: גרניום הפך בעברית לגרניון, פורמיום הפך בעברית לפורמיון, סיזיגיום הפך בעברית לסיזיגיון וכן הלאה). פירוש שם המין, פלוריבונדום, הוא רב-פרחים כך שהשם העברי הוא תרגום מדוייק למדי.

בארץ קיים גם מין נוסף של דרוזנטמום, ד. היספידום (טלמון ריסני), אך ניכר שההבדלים בין המינים קטנים ולא ברור לי לחלוטין למה שניהם ממשיכים להיות משווקים.

דרוזנטמום פלוריבונדום הוא צמח רב ערך בגינה ובגינון הציבורי. הוא עמיד לחום עז מאד ולקור יחסי, לפחות עד מינוס 3 מעלות, ומסתדר מעולה גם עם איזורים קשים במיוחד שצמחים רבים סובלים בהם כמו בקו ראשון לחוף הים או אזורים חשופים לרוחות עזות. הוא גם עמיד מאד ליובש מצד אחד ולהשקייה סדירה מצד שני ובלבד שהאדמה תהיה מנוקזת. אחד הדברים המרכזיים ביותר ששמתי לב לגבי צמח זה הוא יכולתו להסתדר בקרבת עצי ברוש ותיקים. ברוש הוא עץ ידוע לשמצה ביכולתו להרוג את כל מה ששתול בקרבתו אבל בישובי ישנו צמח דרוזנטמום השתול ממש מתחת ברושים במשך שנים רבות ללא כל השפעה ניכרת על בריאותו ומראהו.

בשל היותו צמח זוחל לחלוטין המגיע לגובה 10-20 ס"מ לכל היותר הוא כמעט ואינו דורש גיזום או תחזוקה, למעט כאשר נדרשת הגבלה של התפשטותו או לצורך נקיון של ענפים יבשים אחת לכמה שנים.

הצמח נחשב לבעל אורך חיים של 5-7 שנים אך משום שהוא מסוגל להשריש במגע עם הקרקע ולהתחדש מזרעים משך החיים כמעט ואינו משמעותי כאשר מדובר בחלקה גדולה מספיק שכן צמחים חדשים מפצים על מותם של אלה הותיקים. קצב הגידול מהר למדי והצמח יכול לכסות שטח של חצי מטר עד מטר רבוע בשנת גידול אחת בתנאים טובים.

לא נגעתי בכך עד עכשיו כי השארתי את הטוב לסוף: הצמח לא קיבל את שמו לשווא- באביב, כלומר בסביבות אפריל בשפלה אך ייתכן שהמועד יהיה מעט מוקדם או מאוחר יותר לפי איזורי הארץ השונים, הצמח מתכסה בפרחים ורודים עד כדי שאי אפשר כמעט לראות עלים. הפריחה משמעותית ביותר בשמש מלאה שכן הפרחים נפתחים בתגובה לתאורה ואינם נפתחים בימים מעוננים או בתנאי הצללה. המראה של של חלקה גדולה פורחת הוא לא פחות מעוצר נשימה והצמח כולו נראה כאבן חן נוצצת. הפריחה מושכת דבורים ופרפרים והצמח מואבק בארץ מוצאו על ידי דבורת הדבש המקומית.

משך הפריחה קצר יחסית, בין שבועיים לחודש, אך לגמרי שווה את השתילה של הצמח במסות גדולות למופע אביבי מדהים.

הצמח מתאים מאד גם לגידול במכלים תלויים, להשתפלות במורד קירות, למסלעות, כצמח כיסוי בין צמחים גבוהים יותר או לכיסוי שטחים בתחזוקה נמוכה מאד. צמח גינון אידאלי לשפלה ולמישור החוף, שם הוא נראה במיטבו.

צמחים שגדלו יתר על המידה ניתן לגזום במשך כל השנה אך המועד הטוב ביותר לגיזום הוא מיד לאחר הפריחה, בסביבות חודש מאי.

• לקריאת המאמר ותגובות בפייסבוק

• לדף הצמח באתר

הצמח השבוע הפעם הוא עוד דוגמה מפוארת לבלגאן בוטני שלפעמים נראה שאי אפשר לצאת ממנו. במקרה הספציפי הזה מדובר בשני סוגי צמחים, קולאוס ו-פלקטרנתוס, שבוטנאים מקפידים לשנות ולהזיז אחת לכמה שנים כדי להבטיח שהדברים ישארו מעניינים. במקרה שלנו הצמח פלקטרנתוס מכסיף עבר ממש בשנה האחרונה לסוג הקרוב קולאוס ולכן שמו הנכון הוא, נכון לשעה זו, קולאוס מכסיף. מאחר ואין לי מושג כמה זמן השינויים האלה הולכים להחזיק מעמד אני (ואנחנו, כמשתלה) אמשיך להתייחס לצמח כשייך לסוג פלקטרנתוס ותחת השם הזה הוא ימשיך להיות משווק בקרוב. נסיון העבר מוכיח שזו הרבה פעמים האסטרטגיה הנכונה. אם בכל זאת נראה שהשינוי מחזיק מעמד ייתכן ונשנה את השם וייתכן שלא.

כאלה אנחנו- פרועים וחסרי מעצורים.

פלקטרנתוס מכסיף הוא מין במשפחת השפתניים, המשפחה שאליה משתייכים גם מרבית צמחי התבלין המוכרים לנו כמו נענע ומרווה, ומוצאו בחלק המזרחי של חצי הכדור הדרומי. המוצא המדוייק לא ממש ברור שכן חלק מהמקורות טוענים שמוצאו באוסטרליה וחלק טוענים שהטווח שלו נמתח אפילו עד מדגסקר אבל ניכר שכולם מסכימים שהוא מגיע מהמקום שבו אנשים הולכים הפוך וחוגגים את השנה החדשה באמצע הקיץ.

בעבר גידלנו את המין הזה אך הביקוש אליו היה נמוך ונאלצנו בצער להפסיק לגדלו על אף אהבתנו הרבה אליו. הצמח עדיין קיים בשוק פה ושם ואנחנו ממליצים עליו בחום שכן הוא מוצלח למדי בתנאים של צל חלקי, הוא עמיד למדי לקור ולחום ויש לו עלווה כסופה נהדרת. עקב קצב גידולו המהיר הוא אינו מתאים לעציצים, עוד סיבה שהקשתה עלינו את השיווק שלו, אך באדמה הוא ייראה מעולה וידגיש כל צמח שישתל בסביבתו.

הזן שאנחנו כן מגדלים ושבו אנו עוסקים היום, "ניקולטה", הוא זריע של פלקטרנתוס מכסיף שהתגלה בגרמניה בשנת 1998 והתחיל להיות משווק בקנה מידה רחב בסביבות 2003. אנחנו לא מבינים איך הצמח לא הגיע לארץ עד עכשיו אבל שמחים שהוא סופסוף זמין לקהל הישראלי.

"ניקולטה" הוא זן זוחל לחלוטין המסוגל לכסות בקלות מטר רבוע של אדמה בשנת גידול אחת. הוא בעל עלווה כסופה גדולה יחסית, שעירה ובשרנית. בתנאי צל העלווה נוטה להיות גדולה הרבה יותר מאשר עלווה שגדלה בתנאי שמש. הגבעולים אדמדמים ובעלי קונטרסט נאה לעומת העלווה. על אף שהצמח בעל פריחה יפה למדי, הדומה בצבע ובצורה שלה לפריחתה של מרווה צחורה (מזכיר שהם מאותה המשפחה) הוא כמעט ואינו פורח, לצערנו. מצד שני, אנחנו מרגישים ברי מזל שכן זכינו לראות את הפריחה כי בתיאור הצמח באתרים מחו"ל, כולל בתיאור הרשמי של המגדל משנת 2002, נאמר כי הצמח אינו פורח. לא ברור לנו מהו הטריגר שגורם לצמח לפרוח אבל כנראה שמדובר בשילוב נכון של שמש, חום ודשן שכן הצמחים לא פורחים בצל ולא פורחים במקומות קרירים. אם מישהו או מישהי מכםן יפצחו את התעלומה הזו נשמח לשמוע על כך.

כמו כל הצמחים בסוג גם הזן "ניקולטה" נהנה מחום ומסתדר עם קור סביר. הצמח השתול בכניסה למשתלה, ללא שום הגנה, עבר את החורף האחרון בקלות רבה, אם כי יש לציין שהחורף היה אמנם גשום מאד אבל ללא אירועי

קור מיוחדים. מצטיין במיוחד באיזור השפלה ומישור החוף ושם יהנה משתילה בתנאי צל חלקי אך יכול להסתגל בהדרגה גם לשמש מלאה. באיזורים חמים מאד יש לשתול בצל. באיזור ההר ייתכן שיישרף ואף ימות במהלך החורף אם יישתל במקום חשוף אך הצמח מסוגל, במידה והשורשים לא קפאו, להתחדש באביב בדומה לצמחים אחרים מהסוג. ההתחדשות, בכל מקרה, מהירה מאד.

מתאים מאד כצמח כיסוי אפור להדגשת צמחים בעלי עלווה כהה, במיוחד עלווה אדומה או סגולה, ונראה מעולה בשילוב עם סוקולנטים אדומים כמו גרפטובריה "פרד אייבז" או קריפטברגיה אדומה. מצויין גם במסלעות מוצללות ובמיכלים גדולים בכניסה לבית. יש לקחת בחשבון שהצמח גדל מהר מאד וידרוש העברה למיכל חדש כל שנה בערך. יכול לשמש כתחליף לדיכונדרה כסופה במקומות בהם נדרשת עלווה גדולה ומודגשת יותר.

מגיב מעולה לגיזום וניתן לבצע גיזום חידוש חריף בכל חודשי השנה החמים. נהנה מאד מהשקייה ודישון סדירים אך ניכר שיכול להסתדר גם עם יובש קל.

• לקריאת המאמר ותגובות בפייסבוק

• לדף הצמח באתר

טרדסקנטיה, אשר ידועה בעולם תחת השם המוזר "יהודי נודד" (ולא, זה לא שם שקיים רק בישראל למרות שבטוח שהוא נשמע גזעני יותר במקומות אחרים) הינו סוג בן 75 מינים במשפחת הקומליניים ומגיע מיבשת אמריקה, שם תפוצתו רחבה ביותר ומשתרעת מדרום קנדה ועד ארגנטינה.

מספר מינים בסוג הפכו למינים פולשים ברחבי העולם, בין השאר באוסטרליה ואירופה. בישראל נפוץ המין הפולש קומלינה זקופה בעל הפרחים בצבע כחול מושלם (באמת שזה אחד מצבעי הפריחה הנהדרים שקיימים בארץ ואם

המין היה בעל צורת צימוח מרוסנת ונאה יותר הוא היה צמח גינון מעולה) שנוטים לשייכו בטעות לסוג טרדסקנטיה בגלל דמיון שטחי ביניהם.

הצמח בו אנו עוסקים היום אינו מין בוטני אלא תוצר מכלוא של שלושה מינים אחרים: וירג'יניאנה, אוהיאזיס ו-סאבספרה. המכלואים שנוצרו כתוצאה מהכלאות אלו נקראים "קבוצת אנדרסוניאנה" (בדומה לאיריסי מכלוא מקבוצת

לואיזיאנה, שגם שם מדובר בזנים רבים שהם תוצר של הכלאה בין כמה מינים קרובים). בקבוצה זו קיימים מספר זנים המאופיינים בפרחים גדולים ובולטים בצבעים כחול, סגול, ורוד ולבן ובעלווה צרה, עשבונית וארוכה.

הזן שאנחנו מגדלים, "סוויט קייט", יוצא דופן מבין מספר זנים אחרים בכך שהוא בעל עלווה צהובה המעניקה קונטרסט ייחודי מאד לפרחים הסגולים. זהו צמח נשיר או נשיר מותנה המגיע לגובה ורוחב של כ-40 ס"מ ונחשב למאריך

חיים יחסית. "סוויט קייט" הינו זן בעל צימוח מהיר ומעט פרוע ובעל עונת פריחה ארוכה ביותר- מהאביב המאוחר ועד הסתיו/ ראשית החורף . מצד שני, תודות לצבע העלווה הייחודי שמשתלב נהדר עם צמחים אחרים הצמח בעל

מופע נאה גם במקרים הנדירים שבהם הוא אינו פורח.

בדומה להמרוקליס או לוטם, גם הפרחים של הזן הזה של טרדסקנטיה מחזיקים מעמד רק יום אחד אך שפע הפריחה גורם לכך שתכונה זו אינה מורגשת על הצמח השלם.

הצמח מגיב מעולה לגיזום נמוך לכל אורך עונת הגידול ומגיב בצימוח צפוף ומסודר וחוזר לפרוח במהירות רבה.

מתאים במיוחד לאיזורים קרירים עד קרים. משום מה, מסיבה שעדיין לא ברורה לי, הצמח מקוטלג ברחבי הרשת בעברית כצמח הרגיש לקור. ובכן... זו שטות... מדובר בצמח שעמיד לטמפרטורות של מינוס 30 מעלות צלזיוס כך

שלא נראה לי שהקור האימתני של ישראל יפגע בו.

מתאים מאד לשתילה במיכלים ובאיזורים מוצלים או מוצלים למחצה בגן. ייתכן שבמקומות קרים יותר יתאים גם לשמש מלאה. מעולה לשילוב עלווה עם צמחים בעלי עלים אדומים או סגולים. מושלם במיוחד ליד צמחים של סיגל

לברדור, ברגניה ובקעצור השלוחות. בתנאי צל כבד מדי העלווה עלולה לאבד את צבעה הזהוב ופריחת הצמח תפגם.

מומלץ לחלק את הצמח אחת למספר שנים כדי לשמור על רעננותו וניתן לעשות זאת בכל עונות השנה בקלות רבה. תודות לקצב הצימוח המהיר הצמח מתאושש בקלות מחלוקה.

בשונה ממינים אחרים של טרדסקנטיה זן זה אינו זורע את עצמו בגינה ואינו משריש בקלות מחלקי גבעול או שורש כך שהוא אינו הופך למטרד בגינה.

דיסקליימר לסיום: בדומה למינים אחרים בסוג גם צמח זה מפריש חלב צמיגי בעת חיתוך שעלול לגרום לגירוי בעור. אני מעולם לא חוויתי שום בעיה לאחר טיפול בצמח אבל תמיד טוב להזהיר.

• לקריאת המאמר ותגובות בפייסבוק

• לדף הצמח באתר

בגוניה היא אחד מהסוגים האלה בעולם הצמחים שאנשים יכולים להשקיע בהם את מיטב כספם, מרצם, זמנם ומרחב המחייה שלהם במשך עשרות שנים ועדיין לא לגרד את פני השטח מבחינת ההיצע הקיים. למה? ראשית, כי מדובר בסוג מפלצתי המונה כ1500 מינים והוא, נכון לעכשיו, הסוג השביעי בגודלו בעולם הצומח (הסוג עם הכי הרבה מינים, אם תהיתםן, הוא ה-קדד ולו מעל 3000 מינים). מזכיר ש-1500 הוא רק מספר המינים הבוטניים המוגדרים נכון להיום, המספר של הזנים נע לכיוון העשרות אלפים והיד תמיד נטויה.

כבכל סוג שלו כמות אדירה של זנים ומינים, והסוגים איריס והמרוקליס הם הראשונים שקופצים לראש, גם בגוניות יש הרבה אבל בגוניות טובות וראויות

באמת יש מעט. רבות מהבגוניות, ובכללן גם הרבה מהבגוניות שמסתובבות במסחר בישראל, פשוט לא שוות את ההשקעה של הלקוח הסופי (לדעתי הצנועה, לפחות) כי מדובר בצמחים קצרי חיים מאד או רגישים במידה שלא מאפשרת לאדם הממוצע לגדל אותן בהצלחה לאורך זמן.

ובכן, יש לנו חדשות טובות בתחום הזה- בגוניה "סופי ססיל".

"סופי ססיל" הוא זן ותיק למדי שנוצר בוויסקונסין, ארה"ב בשנת 1961 על ידי מטפחת ביגוניות בשם בלווה נלסון קאסלר (Belva Nelson Kusler, למקרה שתרצו לראות איך נראית מטפחת בגוניות וחובבת דביבונים. התמונה שלה

ברשת היא באמת פרייסלס). מקור הזן הוא הכלאה בין המינים בגוניה ספטרום ובגוניה "לנור אוליביר", שהוא בעצמו זן שטופח על ידי אותה גברת קאסלר. אם במקרה תהיו חנונים ממש ותקראו ברשת על "סופי ססיל" ייתכן

שתראו שאחד ההורים הוא דווקא בגוניה אקוניטיפוליה ולא ב. ספטרום. ובכן- זה בגלל שגם מומחים לא יודעים בוודאות להבדיל בין המינים הללו ויש טענות כי אלה שני שמות לאותו המין. מבחינת קאסלר, שטיפחה את בגוניה

"סופי ססיל", מדובר היה במין הראשון ולא בשני ואנו ניאלץ להאמין לה, אף על פי שדווקא בגוניה אקוניטיפוליה היא הדומה יותר ל"סופי ססיל".

זהו, סיימנו להיות חנונים.

אז... מה היתרון של "סופי ססיל" על בגוניות אחרות? ראשית, מדובר בזן קל מאד לגידול המתאים לתנאים רבים ואינו דורש כמעט כלום כדי להראות במיטבו. תנו לה אור טוב, חום, מים, דשן ומיכל גדול והיא תגמול לכםן בצימוח

מהיר ועלים ענקיים עם כתמים כסופים בולטים ונאים במיוחד.

זוהי בגוניה מקבוצת המקלות (Cane begonias) כלומר הצמח גדל על גבעולים קשיחים ומעוצים יחסית ויכול להגיע לגובה של מטר וחצי או שניים בתנאים אופטימליים.

מכיוון שהגבעולים מתעצים עם הזמן הצמח מחזיק את משקלו ואינו קורס. הצימוח החדש עולה מבסיס הצמח כך שעם הזמן נוצרת מעין מושבה של גבעולים היוצרים מראה מלא ושופע של עלווה. בישראל, בה הקיץ הוא די

אינסופי, זן זה פורח באמינות רבה במשך חודשים רבים, אם כי בעיני יופי הגדול של הצמח טמון דווקא בעלווה ולא בפרחים, על אף שגם הם נאים.

בגוניה "סופי ססיל" מצטיינת בשפלה ובמישור החוף תודות לאהבתה הרבה לחום ולחות ולעמידות הפנומנלית שלה למחלות עלים כמו קמחון.

אמא שלי, חובבת בגוניות מושבעת, אומרת תמיד שכשאנחנו סובלים הביגוניות משגשגות ונראות במיטבן. אז כן- במיוחד עכשיו, בשיא גלי החום והלחות הנוראיים, נראה שהבגוניה הזו מקבלת בוסט גדילה מטורף ונראית מעולה. למרות היותה חובבת חום ניתן לגדלה גם באיזורים קרים יותר עם הגנה חורפית. בחורף קר במיוחד ייתכן שהיא תשרף עד בסיסה אך תתחדש היטב באביב. היא גם עמידה יחסית לשמש ולא אכפת לה לקבל כמה שעות שמשיות בבוקר ובערב.

צמחים שגדלו יתר על המידה ניתן לגזום באביב-סתיו לגובה הרצוי והם יתחדשו במהירות רבה. יש להקפיד על דישון והשקייה סדירים לכל אורך עונת הגידול.

העלווה הארגמנית של הבגוניה הזו משתלבת נהדר עם צמחים בעלי עלווה בהירה והם יבליטו זו את זה.

אז עכשיו אתםן יודעיםות איזה עציץ לתת כמתנה בחג?

• לקריאת המאמר ותגובות בפייסבוק

• לדף הצמח באתר

קולוקסיה "אילוסטריס" היא צמח שאנחנו מגדלים כבר הרבה מאד שנים ושתמיד היה שם ברקע: מבוקש אבל לא במידה מטורפת, אהוב אבל לא עד כדי שגעון. ואז? אז הגיעו האינסטגרם, הפייסבוק וקבוצת האנשים המכונה "פלאנטפלואנסרז" ("משפיעי הצמחים" בתרגום חופשי וגרוע). מה זה אומר? שהצמח הזה, ביחד עם הרבה מינים במשפחת הלופיים, שאליה משתייכים גם הסוגים מונסטרה, סינגוניום ופילודנדרום- כולם צמחי בית/צל ותיקים מאד שתמיד היו שם ואף אחד לא ממש התייחס אליהם, הפכו כמעט בן לילה לצמחים אולטרא-מבוקשים שאנשים מוכנים לשלם סכומים מופרזים לחלוטין עבורם ושסביב הגידול שלהם התפתח מעין מיתוס מסתורי המזין את עצמו, קצת כמו עם גידול סחלבים.

אבל בואו נחזור רגע אחורה ונתעכב על השאלה המרכזית: מה היא בעצם קולוקסיה אסקולנטה? ובכן, זהו צמח פקעת נשיר חורף ממוצא טרופי לא ברור לחלוטין אך ככל הנראה מוצאו בדרום הודו או דרום-מזרח אסיה. בחלקים רבים של העולם המין משמש כמקור מזון חשוב ("סטייפל פוד", בדומה לחיטה בעולם המערבי או לאורז באסיה). זהו אחד הגידולים המבוייתים העתיקים בעולם וישנן עדויות ארכיאולוגיות בנות 12,000 שנים לצריכתו כמקור מזון באיזורים שמוכרים היום כבורנאו ופליפינים. במקומות רבים בעולם המין ידוע בשם "טארו" ומקבל יחס דומה ליחס שתושבי מרכז אמריקה מעניקים לבטטה. למעשה, שם המין הלטיני- אסקולנטה, מתורגם למילה "נאכל" לצורך הבהרה חד משמעית לגבי שימושו המרכזי של הצמח באנושות.

כיום היצרנית הגדולה ביותר בעולם של טארו היא ניגריה והפרקטיקה המקובלת לגידול היא במשטחי הצפה, בדומה לאורז.

וכאן, חברות וחברים, אנחנו מגיעים לחלק של גידול הצמח בתרבות.

לקולוקסיה זנים רבים שנפוצים בעולם צמחי הגינון בזכות עלי הענק שהצמח יכול להצמיח והעמידות המפתיעה שלו לקור, עד מינוס 5 מעלות לפחות, על אף מוצאו הטרופי. לחלק ניכר מהזנים עלווה בגוונים של סגול כהה עד שחור אך ישנם גם זנים בעלי עלווה מנוקדת, זהובה או ירוקה בעלת מרכז לבן. הזן שבו אנחנו עוסקים היום, "אילוסטריס", מאופיין בעלווה ירוקה עם כתמים בצבע סגול-שחור על העלים שמקנים לעלווה מראה ייחודי למדי.

כאשר הצמח מגודל במצב של לחות קבועה, למשל בתוך בריכה שטחית או באדמה בוצית, הוא יכול להגיע לגובה של מטר וחצי ולפתח עלי ענק בגודל של חצי מטר ואף יותר. עלוות הצמח הינה בעלת מרקם שעווני שגורם למים לנזול ממנה כאילו הייתה מכוסה בשמן וליצור תמונה קסומה ממש של טיפות מים שקופות על עלה כהה.

הצמח הינו מהיר גידול מאד ויכול ליצור גוש נאה תוך עונה אחת. אצלנו במשתלה הצמח נרדם בסביבות נובמבר-דצמבר ומתעורר בחזרה בסביבות אפריל אך ייתכן שבמקומות חמים יותר ההתעוררות תהיה מוקדמת יותר.

קולוקסיות הן צמחים קלים מאד לגידול ובאמת שכל המיתוס סביב גידולן המסובך אינו ברור לי. נכון, ישנם מינים וזנים קשים יותר לגידול אך חלק גדול מהקושי טמון בכך שאנשים מתעקשים לגדל צמח בתנאים שהוא אינו לגמרי מותאם להם, כמו למשל גידול בתוך הבית. קולוקסיות אוהבות סביבה לחה בצורה תמידית, כולל כצמח טבול, ואור שמש מסונן. טרם בדקתי אך ייתכן שבתנאי בריכה הצמח יוכל להסתדר גם עם שמש חזקה יותר, מה שכמובן ישפר את צבעי העלווה שלו. בגידול יובשני מדי, הן מבחינת המצע והן מבחינת האוויר, הצמח נוטה להתקף אקריות וכנימות שמכערות את מראהו ועלולות להוביל לקמילתו. אנחנו ממליצים להציב את הצמח במקום מואר מאד במרפסת ולדאוג שהעציץ יהיה מונח על צלחת מלאה בטוף ומים (לא לשכוח להחליף את המים מדי פעם כדי למנוע התפתחות מכת יתושים) לצורך הגברת הלחות סביבו. ישנה גם טענה שאומרת שצמחים רבים ממוצא טרופי, והקולוקסיה בינהם,

אוהבים להיות צפופים יחסית כך שהם נהנים זה מהאידוי של זה. לאלו מכםן שלא זוכריםות- במהלך הפוטוסינתזה צמחים פותחים את הפיוניות שעל עליהם כדי לשאוף פחמן דו חמצני ועל הדרך מאבדים מעט מים לחלל האוויר בצורת התאדות. תהליך זה נקרא אבפוטרנספירציה (Evapotranspiration) והוא אחד הגורמים לכך שהטמפרטורה סביב צמחים נוטה להיות נמוכה יותר מהטמפרטורה באותו איזור שאינו מוקף צמחייה.

קולוקסיות ניתן לחלק כל השנה אך הזמן הקל ביותר לעשות כן הוא באביב, רגע לפני שהעלווה נהיית גדולה מדי. כל שיש לעשות הוא להפריד בעדינות את הפקעות זו מזו ולשתול מחדש בעציצים נפרדים. קצב הצימוח, כאמור, מהיר מאד ובתוך שנתיים-שלוש יהיה לכםן צבא של קולוקסיות.

אז קחו נשימה עמוקה, הרגעו והכניסו לחייכםן קולוקסיה או שתיים, הן באמת נהדרות.

• לקריאת המאמר ותגובות בפייסבוק

• לדף הצמח באתר

אהוי שם! אני יושב וכותב את הפוסט השבוע בשעה רבע לשש בבוקר וכבר עכשיו חם אימים. אנחנו לפני אחד השבועות החמים שזכורים ולמרות שהקרירות האביבית נמשכה השנה הרבה מעבר למצופה היא הייתה צריכה להסתיים מתישהו אז כנראה שה"מתישהו" הזה הוא עכשיו. הקיץ הבא עלינו לרעה (אני שונא חום, ים, בריכה וקיץ בכלליות, זה כנראה בגנים המזרח-אירופאיים שלי) מזכיר לנו עוד פעם עד כמה ישראל היא ארץ חמה ויבשה ועד כמה אנחנו צריכים לנסות ולהתאים יותר את הגינון שלנו לתנאים הקיימים ולא לדמיין שאנחנו בצפון אירופה הגשומה והקרירה, אם כי אפילו בבריטניה הגשומה חווים עכשיו שבועות יבשים בצורה יוצאת דופן- תוצר נוסף של ההתחממות הגלובלית.

בשל כך אשתדל לכתוב פה על תחום שאני די מזניח בדרך כלל, לפחות מבחינת צמח השבוע, והוא הסוקולנטים שאנחנו מגדלים במשתלה. נכון שכתבתי על כמה מהם בעבר אבל אנחנו מגדלים מגוון רחב כל כך שתמיד יש מקום לכתוב על עוד, במיוחד על אלו שמיועדים לגינון ולא לגידול כצמח אספנים.

אתחיל בכתיבה על נצחה חדשה יחסית אצלנו שכובשת בסערה את השוק, עד כמה שמשתלה מיניאטורית כמונו יכולה לייצר מוצר בכמויות ש"כובשות את השוק". אז כמו שכתוב בכותרת- מדובר בנצחה X "ולור" ואני מזכיר שהאות X בשמו של צמח מציינת כי מדובר במכלוא בין שני מינים שונים באותו הסוג.

אבל בואו ניקח רגע צעד אחורה.

נצחה היא סוג בן כ-35 מינים במשפחת הקרסוליים, הקרויה בעברית טבוריתיים, כאשר רובם מגיעים מהאיים הקנריים אבל חלק מהמינים מצויים גם במדיירה, מרוקו ואתיופיה. שם הסוג נגזר מהמילה היוונית "איונוס", כלומר "חסר גיל" או "לא מזדקן", כך שהשם העברי הוא למעשה תרגום נאה ומדוייק לשם המדעי. בדומה לצמחים בשרניים אחרים, שהידועה בהם היא האגבה, כל שושנה של נצחה פורחת פעם אחת ולאחר מכן מתה אך מייצרת סביבה כמות גדולה מאד של צמחונים שימלאו את מקומה. מינים בסוג נצחה נוטים להיות מהירי גידול יחסית, חלקם מהירים מאד, וקלים מאד לריבוי מייחורים כך שקל להבין מדוע הסוג זוכה לפופולריות גדולה בקרב חובבי וחובבות סוקולנטים.

הזן שעליו נדבר היום, הקרוי "ולור", הוא מכלוא בין נצחה קנרית- המאופיינת בגידול נמוך מאד, עלווה ירוקה ושושנות עלים ענקיות ונצחה שיחית "שוורצקוף", בעלת אופי שיחי ומעוצה יותר ועלווה שחורה. המכלוא בין השניים נעשה על ידי ג'ק קאטלין, מטפח צמחים מ-לה קניידה אשר בקליפורניה, בשנת 1976. מאותה סדרה יצאו גם שני זנים רשומים נוספים תחת השמות "בלאשינג ביוטי" המאופיין בעלווה אדומה ו"פלאם פארדי", זן בעל אופי צימוח שיחי יותר.

למיטב ידיעתי שני הזנים האחרים אינם מצויים בארץ אך אם במקרה יש לכםן אותם בגינה ותסכימו לחלוק עמנו ייחור נשמח אם תצרו איתנו קשר.

"ולור" הוא זן שניכר שקיבל את המיטב משני ההורים ואף הוסיף תכונות טובות משלו- זהו זן בעל קצב גידול מהיר ביותר, עם אופי צימוח נמוך יחסית וצפוף מאד ושושנות עלים בצבע סגול עמוק, נוטה לשחור, עם מרכז ירקרק.

ענפי ה"ולור" מתפצלים היטב מטבעם, בדומה לנצחה הקנרית וגדלים לכדי כדור צפוף בגובה של 60-80 ס"מ וברוחב דומה. שושנות העלים גדלות כל כך קרוב אחת לשנייה עד שלא ניתן לראות גזע.

שלוש נקודות שנראות מרכזיות לגבי גידול הזן הזה שעדיין צריכות לעבור בדיקה לאורך שנה נוספת אבל נראות מבטיחות מאד הן:

1. היכולת של נצחה "ולור" לגדול בשמש מלאה לחלוטין (ואני מתכוון ל*מלאה*, לא תחת רשת צל וללא סינון של עצים).

2. יצירת גוש יציב שאינו קורס תחת המשקל של עצמו גם בתנאים של השקייה סדירה.

3. רגישות פחותה מאד (עד כדי לא קיימת) לגידול וריבוי בחום, בשונה ממינים רבים בסוג שמתקשים בתנאי הקיץ הישראלי.

אם שלוש הנקודות האלה, שכאמור עדיין צריכות להבדק באיזורים שונים ברחבי הארץ ובתנאי קרקע והשקייה שונים, יוכיחו את עצמן כנכונות הרי שזן זה יהיה מתאים ביותר למגוון אדיר של שתילות, מגינון ציבורי בכיכרות, דרך גינות גג ועד גינות יובשניות בעלות אופי ים-תיכוני.

לאלו מכםן שיעדיפו לשתול במיכלים אנחנו ממליצים על שתילה במיכל גדול בלבד, גודל דלי ומעלה, שכן רק בצורה כזו הצמח מגיע למלוא תפארתו. אנחנו שתלנו בשנה שעברה צמח אחד בגודל 4 (עציץ 15 ס"מ) בכניסה למשתלה, בתוך ערוגה המצויה בשמש מלאה לחלוטין ובהשקייה סדירה, והצמח נראה *מדהים* (התמונות המצורפות לא עושות לו חסד ואפילו בהן הוא נראה נהדר). הפרט הזה ספג שרב, ברד (כולל ברד כבד מאד שירד אצלנו וחירב עלווה של צמחים רבים), גשם אינסופי, רוחות ושמש יוקדת ולא מצמץ לרגע.

עכשיו נותר לו רק לעבור את הקיץ השני שלו בתנאי שדה כדי להוכיח את עצמו בצורה סופית.

ככל הצמחים עם עלווה כהה כך גם נצחה "ולור" תיראה מצויין ליד צמחים בעלי עלווה זהובה או אפורה והצבעים ידגישו מאד אחד השני. נחשבת לעמידה לקרות קלות (עד מינוס 1) וכנראה תעדיף מקום מוגן יותר באיזורים קרים.

ככלל נצחות נחשבות לצמחים שאוהבים אקלים ממוזג אך ללא תנאי קיצון, כלומר לא חם מדי ולא קר מדי אך כמובן שגם בתוך הסוג ישנם מינים וזנים עמידים יותר ופחות.

אז שלבו את הנצחה הזו בגינה או במיכל גדול, לבד או עם צמחים אחרים, וספרו לנו איך היה. אנחנו תמיד שמחים לקבל עוד אינפורמציה.

• לקריאת המאמר ותגובות בפייסבוק

• לדף הצמח באתר

פעמונית הוא סוג גדול למדי במשפחת הפעמוניתיים המונה כ-500 מינים ועוד מספר תתי-מינים המצוי באיזורים הממוזגים והסאבטרופיים של חצי הכדור הצפוני, כאשר המגוון הגדול ביותר של המינים הינו באיזור הים התיכון. בארץ ידועים 15 מיני פעמונית בבר כשאחד מהם, פעמונית הדורה, נכנס לגינון. פעמוניות יכולות להיות צמחים אלפיניים מיניאטוריים או שיחים המתנשאים לגובה של שני מטרים.

מלבד הזן "פינק אוקטופוס" אנחנו מגדלים במשתלה עוד מספר מינים של פעמונית אך כולם, מלבד פעמונית הדורה שאנחנו מגדלים בהיקף קטן, מאופיינים באופי צימוח משתרע/זוחל וכולם מעדיפים צל חלקי או מלא ואיזורים קרירים עד קרים.

השם פעמונית הינו תרגום מדוייק למדי של השם הלטיני- קמפנולה, שפירושו "פעמון קטן".

פעמונית "פינק אוקטופוס" הינה מכלוא אמריקאי שנוצר בשנת 2006 במשתלת "טרה נובה" באורגון, משתלה המתמחה בפיתוח צמחים מיוחדים ושהקטלוג שלה יכול לגרום להתקף לב קטן לכל חובב וחובבת צמחים.

פעמונית זו מתאפיינת בעלווה ייחודית וגזורה המזכירה מעט עלווה של סרפד. הדמיון לסרפד הינו, כמובן, שטחי בלבד ועלי הפעמונית אינם צורבים במגע. זהו צמח זוחל, מהיר גידול מאד, המתרבה באמצעות שלוחות תת קרקעיות ויוצר מושבות נאות הנשארות אטרקטיביות גם כאשר הן לא בפריחה. העלווה ירוקת עד לחלוטין (לפחות באיזורנו, רשמית מדובר בצמח נשיר) אך יכולה להאדים בחורף ולהיעשות קישוטית אפילו יותר. הפריחה הייחודית, שאינה דומה לשום דבר (מלבד, אולי, לתמנון ורוד), מתחילה בסוף האביב ונמשכת לאורך הקיץ כאשר שיאה בסביבות חודש מאי. מכיוון שעמודי הפריחה נושאים עשרות או מאות פרחים עליהם כדאי לייצבם באמצעות במבוקים או מקלות, שכן הם עלולים לרבוץ כתוצאה מהמשקל של עצמם. המראה של עציץ קטן פורח הוא נאה אך המראה של גוש גדול פורח הוא עוצר נשימה לחלוטין.

פעמונית "פינק אוקטופוס" הינה צמח עציץ מצויין אך תעדיף שתילה במיכלים גדולים או בקערות רחבות. בשל קצב הצימוח המהיר ייתכן ויהיה צורך לחלק את הצמח אחת לשנה בחורף כדי לאפשר לו לגדול בצורה תקינה. כמו כן מומלץ לדשן ולהשקות בצורה סדירה. עלווה שנתכערה ניתן לגזום עד בסיסה והצמח ייתחדש במהירות עם עלווה נאה.

בגינה ניתן לשתול את הפעמונית באיזורים מוצלים או מוצלים חלקית שבהם יהיה לה מקום לגדול ולהתפשט. במידה ורוצים להגביל את ההתפשטות ניתן לשתול במיכל קבור. העלווה הירוקה והרכה תשתלב מצויין עם צמחים בעלי עלווה מגוונת כמו כריך "אייס דאנס" או אלסטרומריה תוכית מגוונת. תראה מצויין גם לצד צמחי צל בעלי עלווה כהה כמו איוגה, בגוניות שונות וברגניה.

לפי ההצהרות של "טרה נובה" הצמח מתאים גם לשתילה מתחת עצים אך אנחנו טרם ניסינו זאת. אם יש לכםן ניסיון גינוני עם הצמח נשמח לשמוע על כך.